את הכתה הזאת כתבתי אי שם בתחילת הדרך, לבקשתה של אימי עירון שהייתה המנכ"לית של סלונה בלוג הנשים הגדול והפופולרי בזמנו. איימי התרשמה מהמיזם והזמינה אותי לכתוב למה יצרתי את הפסטיבל אבל, היא חידדה ואמרה תכתבי מהמקום האישי, זאת הייתה עיצה יקרה מפז… הכתבה פורסמה בדצמבר 2017 , תחת הכותרת:
"פסטיבל מחוברות,
חוויה מכוננת לאמהות ובנותיהן, הטרנד המרגש הסוחף אימהות ובנות מכל רחבי הארץ "
השתוקקתי לפעילות ייחודית לאימהות ובנות בשנת המצווה שהיא גם ערכית וגם חוויתית, עם עומק, קלילות ופאן, פסטיבל שהתכלית שלו לצייד את ביתי בידע וכלים לקראת החיים של הגדולים. מאחר ולא מצאתי – יצרתי
"זאת המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיים, תודה!", חייכה אליי חיוך שובה לב, שחר דודי בת השתיים עשרה, הבת של קרן מחדרה. "
זאת פשוט חווית חובה בשנת המצווה, אני יוצאת עם תחושה של התרוממות נפש, זאת חוויה מכוננת", לחשה בקול חנוק מדמעות, הדר כהן אימא של שחר מבאר יעקב, וחיבקה אותי.
"חוויה מכוננת", צמד המילים שלא אשכח ואיפשרו להפוך את החלום ליצור את פסטיבל מחוברות לאימהות ולבנות בשנת המצווה, לחזון ממשי. "חוויה מכוננת" זה בדיוק מה שהשתוקקתי לחוות עם הבת שלי, בנקודת הציון הכל כך משמעותית בחיים שלה, בעצם, של שתינו. היא נפרדת מעולם הילדות ועושה צעדים ראשונים בעולם הנשים ועומדת על מפתן גיל הבלבלות והן גם צמד המילים ששלפו בטבעיות את הנצרה של הדמעות שלי.
בתור אישה, שבאופן חופשי ודי מביך מזילה דמעה (כולל סרטים מצוירים, אהלן מרקו), לא חוויתי דמעות מהסוג הזה. היו בהן תמהיל של סיפוק, הקלה ואושר צרוף. יש לי תחושה שככה מרגישים מטפסי הרים שמצליחים להעפיל לפסגה קסומה ופסטורלית, אחרי מסלול אחושילינג ארוך ותלול ומצליחים לתקוע בה דגל. הקלה, כמו של אצנית שמגיעה סוף סוף לקו הסיום, אחרי שיצאה לריצת ספירנט ובדרך התברר לה שזה מרתון. דמעות של אושר צרוף, שהחזירו אותי באחת, כמו במנהרת הזמן, חמש שנים אחורה לרגע שבו הכול התחיל.
נזכרתי ברגע ההוא בו המבטים שלנו הצטלבו ופתאום זיהיתי בעיניה היפות של הראל משהו אחר, בוגר מפוכח, ששידר בעיקר חוסר סבלנות ואז היא אמרה לי בפעם הראשונה: "אימא את חופרת". חופרת? אני? רק לפני רגע היא נולדה ועד לפני שניה היא הביטה בי בעיניים מעריצות ששידרו שכל מה שאני אומרת הוא הכי חכם ומרתק. היא שאלה ושיתפה אותי בכל דבר. תהיתי מתי ואיך זה קרה, שהפכתי מסוג של "וונדר אמא" ל"אמא, אל תעשי פדיחות".
השינוי בהראל התחיל מתישהו סביב גיל 12, דווקא אז כשהגוזלה שלי הפכה לברבורה, רציתי להגיד לה כל כך הרבה. רציתי לגלות לה את חוקי ההפעלה של החיים, הדברים החשובים באמת שלא מלמדים בביה"ס. רציתי שנעשה שיחת בנות, לספר לה איזה שינויים פיזיים ונפשיים צפויים לה (ובכלל על מילים חדשות שעומדות להיכנס ללקסיקון שלה: חזייה ראשונה, וסת, הורמונים ועוד).
רציתי להכין אותה לכך שהיא עומדת לעלות על רכבת הרים רגשית, נפשית, חברתית, שזו תקופה של גיבוש זהות, שזו תקופת מעבר. רציתי שתדע שזה טבעי שחוסר הביטחון והבלבול מגיחים ונדבקים פתאום איך שבמאי הזמן קורא "אקשן" ונותן את הסימן שהנה, הגענו לפתיחה הרשמית של גיל ההתבגרות.
רציתי לספר לה איך חוויתי את גיל ההתבגרות (אם אסכם בשתי מילים, לא משהו). רציתי לדבר איתה על בנות ועל בנים (שפתאום ממעצבנים הפכו למעניינים). רציתי לשכלל את דרכי התקשורת בינינו (בחיי שניסיתי להסביר לה בכל דרך אפשרית, כולל שפת הסימנים, מה ההיגיון לשים את הבגדים באמבטיה בסל הכביסה ולא על הרצפה, ולא הצלחתי).
רציתי לייעץ גם לה שלא תדפוק חשבון למסרים שהיא מקבלת מהסביבה ומהתקשורת איך אישה צריכה להתנהג ולהראות. רציתי להגיד לה שמה שהכי כובש ומושך באישה זה לא המשקל או צבע השיער, אלא כשהיא פשוט היא, נינוחה, בטוחה בעצמה, מסתובבת בעולם בטבעיות עם ידיעה פנימית "שככה בדיוק כמו שהיא זה הכי טוב".
וגם, רציתי להזכיר לה שאין בעולם אהבה כמו אהבה של אימא. אממה, דווקא אז פחות עניין אותה מה יש לאימא להגיד, לעומת זאת הרבה יותר עניין אותה מה יש לשיר, עדי, קורל ועומר להגיד.
חרשתי את הרשת וחיפשתי פסטיבל ייחודי לאימהות ובנות בשנת המצווה שיעביר לה את המסרים האלה בצורה ידידותית. דמיינתי פסטיבל שהוא גם ערכי וגם חוויתי, עם עומק של סדנה וגם קלילות ופאן של הפקה, סדנאות אינטימיות לצד הופעות מסעירות, פסטיבל שהתכלית שלו לצייד אותה בידע וכלים לקראת החיים של הגדולים ולחזק ולהעצים את הקשר שלנו ע"י חוויה משותפת. מכוננת.
פסטיבל שיאפשר לנו להתחבר מחדש. מאחר ולא מצאתי – יצרתי. לרוב המציאות דהויה לעומת הפנטזיה, ולפעמים המציאות עולה על כל דמיון.
המחזורים הראשונים היו מוצלחים מאוד. הנערות התחברו גם לאימהות וגם אחת לשנייה. האימהות העידו שזה היה פסטיבל משנה חיים. מה שהכי מרגש ומרחיב את הלב הוא שהמשתתפות הפכו להיות השגרירות של הפסטיבל. בנות המצווה יזמו ופתחו דף באינסטגרם ומנהלות אותו. והאימהות הפכו להיות הדוברות של פסטיבל מחוברות (חיברו אותנו לוועדים שלהן, שלחו את החברות), עוזרות לנו להביא את הבשורה לאימהות ובנות נוספות.
פסטיבל מחוברות הוא לא פסטיבל של פיות ונצנצים, אלא פסטיבל שהמוטו שלו כמו בשיר הילדים : "בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב". פסטיבל ערכי עם אג'נדה חברתית. החזון שלנו להפוך את פסטיבל מחוברות למסורת, שכל אימא ובת יזכו להתחבר מחדש ולחוות את החוויה. כולל נערות בסיכויי, אימהות ובנות עם מוגבלות, כולל אימהות ובנות דתיות ועוד.
והראלי, היא גדלה, אמנם לא הספקנו לחוות את פסטיבל מחוברות כאימא ובת אך היא חוותה את הפסטיבל מזוויות אחרות. היא חלק מהצוות והצלמת המוכשרת של הפסטיבל. היא גם זכתה בשיעור יזמות בפקולטה למדעי החיים. חווינו יחד את כל התהליך, מרגע שהרעיון ניצת, דרך כל רכבת ההרים שהיזמות מזמנת ועד שהפסטיבל התגשם.
נזכרתי גם הרגע ההוא, בסוף הפסטיבל הראשון, כשישבנו כל המשתתפות בסאשן סיום ופרידה. המחוברות שיתפו שזאת הייתה חוויה חד פעמית ומתנה לכל החיים. הרבה דמעות של התרגשות ושמחה זלגו שם. בזווית העין קלטתי אותה, בין צילום לצילום המבטים שלנו הצטלבו לרגע, המחוברת הפרטית שלי חייכה אליי, לרגע היא הביטה בי שוב במבט שהיה מוכר לי מפעם פעם.
והנה אנחנו כאן
ברוכות הבאות למחוברות
